|
|
 |
 |
|
|
|
לקראת חינוך לפלורליזם - נקודות למחשבה ולדיון
מאת:עודד שרמר
דף שניים
מוקד אחד שכזה הוא המועקה שרבים חשים לנוכח הלחצים שמפעילים בני אדם רבים להשלטת דעותיהם וגישותיהם לנושאים חברתיים (בכלל זה הנושאים הפוליטיים, התרבותיים, המורליים והכלכליים) ואישיים הטעונים פתרון. דעות שכאלו, בעיקר בניסוחן המוקצן והבוטה, מכילות איום טורדני. לחצן רב עוד יותר כשהן מלוות תחזיות עניינים קודרות, קובלנות, האשמות ותביעות מוחשיות. ההקצנה באה לביטוייה גם באופנים השונים שבהם הם עושים כדי להחדיר את דעותיהם בתודעה - מן הלחץ התקשורתי, התועמלני והפרסומי הכבד ועד לשלילת לגיטימציה מיריביהם.
הקשר שבין בעיה זו לבין סוגיית הפלורליזם טמון בהכרה המונחת ביסודה של ההתקצנות הבוטה, ושלפיה רק מערכת טענות וערכים אחת היא נכונה ואילו כל האחרות שגויות. שעל כן ראוי להן לסגל את עצמן אליה ולמצוא את מקומן בתוכה. הקצנה זו גם סומכת על אמונתם של רבים בקרב הבריות שקיימת מערכת אחת שכזאת; והיא עושה שימוש באמונתם זו לקידום עניינם מכיוון שמשמעה של הכרה זו, בניתוח אחרון, הוא שעל בני האדם שאינם יודעים את האמת - לסור למשמעתם של אלו היודעים אותה ולציית לדרך הנכונה שהללו שמים לפניהם. החינוך לפלורליזם יכול למסמס את כוחן של אמונות אלו ולהפיג את האיום על חופש היחיד הניזון מהן. הפלורליזם, אכן, נתפס כתנאי חיוני לקיומו של חופש זה.
מוקד-בעיה שני הוא היעדר מגע ותקשורת בין קבוצות חברתיות ותרבותיות שונות בחברה - בני קבוצות בתוכן. בעיה זו מחריפה כאשר היא מלווה בדיכוי שמדכאות קבוצות חברתיות ותרבותיות אלו את אלו בעקיפין ובמישרין על ידי הדרתם של חבריהן מתפקידים מסוימים, כאלו שהחברה מייחסת להם יוקרה, על ידי גילויי זלזול במורשתם התרבותית, ובכלל זה בדפוסי ההתנהגות, הערכים וסגנונות ההופעה והדיבור הרווחים בסביבתם התרבותית. דיכוי זה בא לביטויו גם באמצעות ייזומו של נתק ביניהן, העמקתו ותחזוקו באמצעות ההתכנסות היתרה פנימה. דוגמה לדבר זה הוא כינונן של מסגרות נבדלות לסיפוק כל צורכיהם של בני הקבוצה, צעד שיה בו גם להקטין את הזדקקותם לזולתם.
הפלורליזם, כחוויה בין אישית, מגיב גם לניכור המאפיין את יחסם של בני אדם רבים לדברים שבסביבתם - לא רק לבני אדם אחרים אלא גם ליצירי כפם. הוא גם מגיב לנתק, לאדישות, לבידוד ולהתבודדות הכרוכים בחוויה שכזאת. אך אין הוא מבטא מאמץ לאחות את הקרעים ולרקום אחדותיות - אלא להמיר את האדישות בזיקה חיה ובאחריות הדדית. מרטין בובר, בספרו "אני ואתה" (תשי"ט) קרא להכיר באחרותו של ה"אתה", בנבדלותו ובשונותו מצד אחד, ולרצות בקשר עמו, במעורבות ובגילוי עניין בו - בלי שאלו יהפכו להתערבות בחייו ובהגבלתם מצד אחר. מושג הזיקה, כתב סילבסטיין (1989) הוא פתרונו של בובר למצב הניכור והבדידות העמוקים שהניכור מביא על האדם, וכן להסתגרות שניכור שכזה כופה עליו.
הבעיה השלישית באה לביטויה באי הנחת ממגמות ההאחדה והמוניזם המחלחלות לכול תחום ועניין, שמעודדים הכוחות הכלכליים בזמננו. אין מדובר עתה בהאחדה דוקטרינרית, אידיאולוגית, פוליטית, תרבותית, דתית או חילונית, שנגדה יצא החינוך בעבר (אף כי לא עלה, על פי רוב, בידיו לחסן היטב את תלמידיו מפניה). עתה מדובר בהאחדה רחבה ומעמיקה הנעשית בדרכים מתוחכמות, גלויות וסמויות, תוקפניות ומעודנות גם יחד, כאלו שהבריות מודעים לנוכחותן וכאלו שאין הם חשים בהן. מדובר בהצבתה של הצריכה במוקד כול תחומי חווייתו של האדם, מצריכת מוצרים מחיה ראשוניים ועד לצריכתם של מוצרי תרבות, ובעיצובה של תודעה המכוננת דפוסי התנהגות והלכי רוח המעודדים אותה. לא נוכל במסגרת הדיון הנוכחי להרחיב דברים על נקודה זו.
|
|
|
|
