|
|
 |
 |
|
|
|
מאת: אליעזר שביד
חלק ה
היסוד השלישי: סמלים משותפים, המאחדים את העם במחוות שבהן הוא מתייצב יחד כעם. יש סמלים לאומיים כאלה (דגל, הימנון) ויש סמלים חברתיים-עממיים (שבתות, חגים ומועדים). בסמלים הללו באים לידי ביטוי זכרונות היסטוריים משותפים, תכני חיים משותפים, יעודים משותפים. עם ישראל עשיר בסמלים אלה, שצמיחתם במשך דורות רבים העניקה להם גיוון רב ורבדיות עשיה. אין לך תפיסה של אורח חיים יהודי שלא תוכל למצוא לעצמה אחיזה במסורת שעצבה את הסמלים הללו.
אין לך תפיסה שלא תוכל לפרש סמלים אלה על-פי דרכה, ולשמור עם זאת על ההרגשה של רציפות-מסורתית מאחדת. אולם העובדה שימי השבת והחגים הם ימי חופש רשמיים במדינת ישראל, ושיש רישום עמוק שלהם ב"פומבי" המשותף של מדינת ישראל איננה מספיקה. רק אם המשפחות והקהילות תשאנה באחריות הישירה לעצב סמלים אלה ולחיות אותן, כל אחת לפי תפיסתה, אך בזיקה אל המסורת המשותפת, יפעלו סמלים אלה במלוא חיותם.
מלבד מערכת משפטית נורמטיבית, אתוס של משפחה וקהילה וסמלים מאחדים, עם מתאחד על-ידי שאיפה לעתיד משותף, כלומר על-ידי חזון כולל שהעם חותר אליו בחינת יעוד משותף. עם עם ויעודיו, תקופה תקופה ויעדיה
מתוך מצבו המיוחד ומתוך מורשתו המיוחדת שואף עמנו יחד אל החזון המשולש הבא: השלמת הרעיון הציוני, השלמת עיצוב הדמות היהודית הייחודית של העם המתחדש בארצו והשתלבות מלאה בחברת העמים על-ידי קביעת יחסי שלום בין עם ישראל ושכניו. השלמת היסודות הללו בחברה ובתרבות המתהווים במדינת ישראל תבטיח את אחדות העם, ופלורליזם שאלה יסודותיו, יהיה בחזקת גורם מאחד ומקדם.
ולבסוף יש לבחון מה הם דפוסי הריבוי המסתמנים בחיי עם ישראל במדינתו כיום. נפתח בריבוי של סגנונות שההבדל ביניהם איננו טעון מתח פנימי, מפני שאין הוא צופן במישרין ניגודי ערכים. במדינת ישראל התכנסו עדות יהודיות שונות, שכל אחת מהן הביאה עמה מסורת יהודית משלה, שקלטה השפעות של סביבה תרבותית מסויימת, בייחוד ברמת הפולקלור. אבל הפעם כוונתי להשפעה שנקלטה במגמת הפנמה אל תוך המעגל היהודי- ייחודי, ולא במגמה של חדירה מבוללת אל תוך רשות החיים החברתיים-תרבותיים של העם הסובב. מדובר, איפוא, בעיצוב סגנוני-מנהגי של אורח החיים בתוך דפוסי האתוס המשפחתי-קהילתי. מאחר שדברים אמורים בפולקלור המעדן והמייפה, כלומר בערכים אסתטיים, אין כאן גורם של מתח כלפי עדות אחרת.
אדרבא: אהבת הפולקלור בתור שכזה הוא עניין משותף לכל אלה שעדיין נושאים איתם זכרון פולקלורי חי. מתיחות יכולה להתהוות בין אלה החיים פולקלור ואוהבים אותו לאלה שהתרחקו ממנו ואינם מסוגלים להתייחס אליו אלא כאל מוצג מוזיאוני ועל-פי קריטריון של אמנות "קלאסית" . יש זן של בעלי דימוי עצמי "מודרני" המתייחסים אל הפולקלור כאל דבר פרימיטיבי, המעיד על תרבות נחותה, ונטייה כזאת עלולה להתחזק עקב הקשר ההדוק בין הפולקלור המסורתי ובין הדת.
אלה שאצלם התנגדות לדת היא מימד בהשקפת עולמם החילונית עלולים להשליך את התנגדותם לדת גם על הפולקלור החדור יסודות של מסורת דתית. אף על פי כן קל יחסית להתגבר על סוג זה של חוסר סובלנות, ולחזק יחס חיובי לפלורליזם ברמה של "המורשת העדתית". די בכך שנדע להציג את הפולקלור באופן המסב תשומת לב לערכיו האסתיים ולתרומתו החברתית כדי להמיר את הזרות הגאיונה בסקרנות אוהדת, ואפילו בנטייה לסגל ולקלוט. תהליך זה כבר ניכר היום, וראוי לעודד אותו מפני שהוא מחזק את הרגשת ההזדהות של פזורי ישראל שנתקבצו, ומעשיר מאד את המילוא התרבותי שמתוכו תוכל לפרות גם יצירה אמנותית מחדשת.
קשה ובעייתית יותר היא ההתמודדות עם פלורליות שמקורה בהבדלי שבין השפעות תרבותיות שונות שיוצאי ארצות מוצא שונות קלטו מתוך מגמה של התבוללות בסביבתם, כגון: השפעות התרבות הסלאבית על יוצאי רוסיה ופולין, השפעות התרבות המרכז אירופית על יהודי גרמניה וכן הלאה. גורמי הניכור ההדדי במיפגש שבין בני עדות שבאו מארצות מוצא אלה, ככל שהמרחקים התרבותיים הללו גדלים, גדלים אף הם. זאת, מפני שמדובר עתה בהבדלים היוצאים לכדי ניגוד לא רק בסגנון אלא בערכים, ומפני שהבדלים כאלה משפיעים על עיצוב הנטיות הרגשיות האינטימיות ביותר.
זוהי הסיבה שבגללה יהיה היהודי הבא מפולין בעיני היהודי שבא מתימן בחינת "פולני", ולא רק בחינת יהודי, ולהיפך, והן הלאה. דומה, כי אלה אינם רק שימושי לשון. יש להם מישקע נפשי כבד, המצביעים על מחיצה אטומה שלא קל להתגבר עליה, וגורמים לחיכוכים שמקורם באי אמון ובחשדנות. המתיחות גוברת עוד מפני שהתרבויות הנפגשות אינן שוות זו לזו מבחינת כוחן. אמת המידה היא כאן ההכנה שיש בהן לקראת התיפקוד בכלים המכשיריים, הטכנולוגיים והמדעיים המעניקים לו לאדם, שלטון, רמת חיים ויוקרה. העובדה שהריבוד החברתי במדינת ישראל משקף גם חלוקה מסויימת של מורשת תרבותית המובאת מארצות מוצא שונות מעידה על כך, והיא היא מקור הביטוי הרווח "פער עדתי".
סובלנות בהקשר זה מחייבת פעילות נמרצת בשני מישורים: האחד- במאמץ שיש להשקיע כדי להתגבר על אי השוויון של יוצאי עדות שונות מבחינת המוכנות לתיפקוד בחברה המבוססת על מדע וטכנולוגיה מתקדמים. השני- בהגברת הנכונות לראייה עצמית רפלקסיבית ובקורתית של בני העדות השונות, ובייחוד של אלה שההיסטוריה העניקה להם את עמדת היתרון של הוותיקות הקולטת. יתרון זה של מעמד מן הראוי שלא יתפס ממנו ובו כיתרון ערכי. במקום החד ממדיות צריכה לבוא ענוות הנכונות ללמוד, להכיר במיגבלות ובייחוד להבין את יסודות האתוס שמאחורי ההתנהגות של האחר השונה.
|
|
|
|
