|
|
 |
 |
|
|
|
מאת: אליעזר שביד
דף שבע
אם פלורליזם הוא עיקרון מאחד, משמע שגם בתפיסתו הרחבה והמפותחת ביותר אין הוא מתקיים אלא על מסד מסוים המאחד את הרבים ויוצר ביניהם מסכת של יחסי שותפות, שייכות והזדהות.
בשני אופנים משלימים זה לזה מתאחד עם: בקיום מעגל של הידברות ישירה בין היחידים והקבוצות המהוות אותו ובין דורותיו, ובקיום רגש מודע היטב של השתייכות גם בהיקף ההווה וגם בעומק העבר ובגובה העתיד. אם שני אופנים אלה של היות יחד מתקיימים יוכל כל יחיד בעם להגיד "אנחנו" עם שאר בני העם ולהרגיש שהוא מביע לא את עצמו לבדו, כי אם את הכלל שמתוכו בא.
יכולת של הידברות ישירה היא לשון משותפת, הוויית חיים מדינית בארץ מולדת, הוויית חיים מדינית בארץ מולדת, זכרון היסטורי משותף. ציבור החי בארצו ובמדינתו ודובר בלשון לאומית אחת, ציבור הזוכר את קורותיו יחד יש לו מעגל הידברות ישירה ויש לו גם הרגשה מודעת היטב של שייכות. מכאן מסקנה: הלשון העברית, דעת ההסטוריה היהודית והזדהות הווייתית איתה, חיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל - כל אלה הם כלים שהם מניה וביה תכנים היוצרים מערכת הדוקה של זיקות מזהות. עם ישראל לקה בגלותו בחסרון כמה מן היסודות הללו. עתה הוא חזר ויצר אותם, והדברים ידועים. אולם, אפשר להצביע על תופעות המלמדות שבלי יסודות נוספים גם היש התרבותי שכבר נוצר לא יימשך.
מה הם היסודות החסרים? בראש וראשונה: יסודות נורמטיביים. תרבות אינה נמסרת ואינה מתקיימת אלא אם כן היא נשענת על מערכת מסויימת של נורמות שהיחס אליהן מחייב ואנו נידון כענין ש"ברשות" בלבד. הכוונה בהקשר זה למערכת נורמטיבית תלת-רבדית: א. המערכת המשפטית הנתפסת כחלק אורגני מן התרבות הלאומית ומתפתחת אתה. לעם ישראל יש אומנם משפט לאומי כזה שהתפתחותו לא פסקה גם בגלות. למשפט זה יש ייחוד מובהק. הוא אגור ואצור בספרות ההלכתית רחבת ההיקף החובקת למעשה את כל תחומי הפעילות החברתית. אולם בזמן החדש דווקא פסקה התפתחותו של המשפט העברי, מפני שפסקה החלתו בכל מרחב החיים של העם גם בגולה וגם במדינת ישראל.
למעשה נזקק העם במדינתו כעם רק לקטע מסוים של משפטו הלאומי, הוא הקטע הנוגע לדיני ההזדהות היהודית, ואילו בשאר התחומים הוא נזקק למקורות של חוק לאומי זר - החוק הבריטי והתורכי. זוהי אנומליה והיא טעונה תיקון. עם ישראל מן הראוי שיחוקק את כל חוקיו בזיקה למקורות המשפטיים-לאומיים שלו. היסוד השני הוא האתוס החברתי הקוע "מבפנים" את דפוסי היחסים הבין-אישיים. במובן הכללי ביותר אלה הם דפוסי ההתנהגות במשפחה ובקהילה. הם נוגעים להגדרת התפקידים האישיים במשפחה ובקהילה, ומתוך כך הם המעצבים את אופיה ואת תכניה.
לעם ישראל יש אתוס ייחודי של חיי משפחה וחיי קהילה. אולם תהליכי המעבר מארץ לארץ, בכלל זה העליה, ותהליכי המודרניזציה, פגעו באתוס הזה פגיעה קשה, והם טעונים גם שיקום וגם חידוש. דבר זה ראוי להדגיש במיוחד מפני שהאתוס המשפחתי-קהילתי המסורתי של עם ישראל הוא היישום האינטימי ביותר והמעמיק ביותר של רעיון הברית המעצב את הדימוי העצמי של עמנו, ומהווה בעת ובעונה אחת גם את מוקד אחדותו לאורך כל הרורות וגם את התשתית החברתית של הפלורליות.
|
|
|
|
