|
|
 |
 |
|
|
|
מאת: אליעזר שביד
דף שש
אכן יחס זה נראה אפילו ביתר שאת בתחום השקפת העולם האמונתית. לכתחילה לא נדרשה בישראל אחדות דעים גמורה על פי נוסחה דוגמאטית מחייבת. בתוך מסגרת קבלת הסמכות של התורה אפשר היה לקיים פירושים ולא אחת סותרים, שחוללו תנועות דתיות שונות זו מזה הן בהשקפה והן בחויה. בקבלה באה גישה זו לידי ביטוי קיצוני ביותר: תורה שנתנה לשישים ריבוא נפש-בישראל שישים ריבוא פנים לה.
כלומר, אין לך יחיד בישראל שאין לו "פן" משלו בתורה, וכל יחיד ראוי לו שיחפש את ההבנה המיוחדת, המכוונת אליו. מכוחו של אינדיבידואליזם זה המעוגן במסורת התורנית יכלה אמנם הקבלה לחולל כמה שינויים נועזים מאד ולממש בעצמה את עקרון הפלורליות על יד תנועות דתיות אחרות ביהדות, שלעתים התנגשו בה בחריפות.
דומה, כי יותר משני אופנים אלה של לגיטימציה לריבוי בתוך המסגרת התורנית נעוצה תפיסת חיים פלורליסטית בהשקפה החברתית המייסדת את קהילת הקודש על רעיון הברית. ברית היא מסגרת של התחייבות חברתית המבוססת על כיבוד ייחודו ועצמיותו של כל יחיד. קהילה היא התאחדות של יחידים. הקהילה מקיימת את מעמדם כיחידים, ומתוך כך היא מעמידה אותם על אחריותם כלפי הכלל ועל ערבותם לכלל, באופן שעצמיות היחיד ושלמות הכלל מחזקים ומקיימים זה את זה.
דווקא הקהילה הפולחנית, העדה המתפללת, או המניין, מבטאים את התפיסה הזאת בצורתה האידיאלית: מניין הוא צרוף של עשרה יחידים שכל אחד מהם נמנה לעצמו. אך אם יחסר אחד מהם שוב אין מניין כשר. מצד שני אין היחידים יכולים להתפלל תפילה שלמה אלא כשהם יחד; ובתפילה עצמה אין אחד מהם מוציא את חבריו ידי חובת תפילה, אלא כל יחיד מתפלל, ותפילתם היא תפילת הציבור.
הערך העצמי שתפיסה זו מעניקה לכל יחיד ויחיד בחד-פעמיות שלו היא בסיס לדמוקרטיה מסוג מיוחד שאפשר לפתחו כדי פלורליות קהילתית-עממית. אולם עלינו להדגיש כי במסורת כנתינתה פיתוח כזה עדיין אינו מצוי, והפלוראליות של "אלה ואלה דברי אלוהים חיים" היא פלורליות של ואריאציות על נושא אחד בתוך המסגרת ההדוקה של הסמכות התורנית.
|
|
|
|
