|
|
 |
 |
|
|
|
מאת: אליעזר שביד
דף חמש
למרות הדברים שנאמרו לעיל על הדימוי העצמי האחדותי של תרבות עם ישראל בעבר, אפשר גם אפשר למצוא בתוכם דגם מקורי של התיחסות פלורליסטית. מהו דגם זה? כבר הערנו לעיל על צורת ההתיחסות של עם ישראל, באמצעות דתו, אל עמים אחרים ודתות אחרות בסביבתו. הדבר אומנם נראה לכתחילה כפראדוקס מפליא. כי למרות שעם ישראל תאר את עצמו כ"עם סגולה" לאלוהים שהוא בורא כל העולם ומנהיג האנושות כולה, ולמרות שתורת ישראל נלחמה נגד האלילות כל שאיימה להשפיע בחוג חייו של העם, הרי כבר במקרא אנו מוצאים יחס פלורליסטי מובהק לעמים השונים, שכל אחד מהם חי בארצו, לפי תרבותו שלו ועובד את אלוהיו.
מלבד כמה תקופות מעטות ויוצאות דופן עם ישראל לא עסק מעולם בהפצת דתו בין עמים אחרים, לא על-ידי כיבוש ולא על-ידי הטפה ולימוד. תורת ישראל מיועדת לעם ישראל, וגם כאשר יבוא היום שבו יודו כל העמים במלכות אלוהים האחד והאמיתי יהיה כל עם בדרכו ועל-פי תורתו. לגבי האנושות יש לה, איפוא, לתורת עם ישראל חזון פלורליסטי מובהק, והיא מתנגדת לאחדות שמתוך אחידות. מילוי היעוד המוטל על האנושות מותנה דווקא בכך שכל הארץ לא תדבר שפה אחת ודברים אחדים, אלא כל עם ועם יפתח את המיוחד לו במקומו.
ליחס פלורליסטי זה אל העמים היו תוצאות מעשיות והוא עבר כמה גלגולים בתולדות עם ישראל. הוא ניכר בבירור בהתיחסות המדינית ובקבלת ההשפעה התרבותית כאשר עם ישראל ישב בארצו. שינוי מרחיק לכת התרחש כאשר עם ישראל נכנס בעול השלטון של עמים נוצריים ומוסלמיים. דתות אלה שטענו לרשת את דת ישראל ולבוא במקומה, גילו - בניגוד לדת היהודית - מידה רבה מאוד של פלורליות כלפי פנים (מבחינת המגוון של התרבויות הלאומיות שקיבלו את הנצרות או האיסלם) ולעומת זאת מידה מופלגת של קנאות התובעת אחידות דתית כלפי חוץ.
הן הפעילו לחץ של דיכוי ואינוס כלפי עם ישראל והתגובה היתה מקבילה. היא התבטאה בשנאה. אבל גם השנאה לא מנעה שאילה מתמדת של ערכים תרבותיים שחוללה כבר אז מידה רבה של הטרוגניות בין מרכזיו הרבים של העם הגולה והמפוזר. בזמן החדש חלה תפנית ביחס אל עמים אחרים ואל תרבויותיהם הנבדלות. יחס זה ניכר לא רק בפתיחות הגוברת לקלוט השפעות, אלא גם בהערכת המיגוון הרחב של היצירה האנושית והחירות המתבטאת בה.
אכן, מעניינת העובדה שגם אותו חלק בעם היהודי שדבק בדימוי אחיד וקיצוני של היהדות ודחה ביודעין את השפעת התרבות הסובבת, הוא החלק האולטרה-אורתודוכסי, מיצה את היחס הסובלני של המסורת כלפי עמים אחרים ודתותיהם. תרבויות אלה הן מלאות ערך וראויות לעמים הללו. היהודי החרדי מכבד אותן ובלבד שלא יהיה ערך כפוי לקחת בהן חלק נוסף מבפנים.
נוסף על היחס הפלורליסטי כלפי עמים אחרים קיימת תשתית להתיחסות פלורליסטית גם כלפי פנים. הדברים אמורים, קודם כל, בדיאלקטיקה של השקלא-וטריא ההלכתי. דיאלקטיקה זו אפילו מעודדת את ריבוי הדעות לשם מיצוי המחשבה ההלכתית, וכיון שריבוי הדעות מביא עמו גם את המחלוקת, נתגבש העיקרון הנראה פלורליסטי למהדרין, שמחלוקת "לשם שמים" מתקיימת, וגם אם תלמידי חכמים מגיעים לדעות סותרות "אלה ואלה דברי אלוהים חיים". לפנינו, איפוא, הערכה עצמית לריבוי ולגיוון בתוך המסגרת ההלכתית.
|
|
|
|
