|
|
 |
 |
|
|
|
מאת: אליעזר שביד
דף שלוש
דברים אלה משקפים באמת הלך נפש טיפוסי לאורתודוכסיה בהתיחסותה אל עם ישראל והם מבליטים את היסוד המגדיר גישה פלורליסטית. לאמור: הפלורליזם כהשקפה, או כעיקרון, איננו בגדר קביעה עובדתית שיש רבוי דרכים, גישות והשקפות בכל חברה ובכל עם, אלא הוא בגדר קביעה ערכית המחייבת את הריבוי הזה, ומכירה לא רק בהכרחיותו אלא בעדיפותו על האחידות, ויוצאת מכאן אל ההכרה שלגישות השונות יש מעמד של שויון מבחינת היותן גישותיהם של אישים וקבוצות שווי מעמד בחברה ובעם, שכבוד דעותיהם הוא כבודם.
יחס פלורליסטי מחייב, איפוא, גם סבלנות במשמע של אורך אפים גם לדעה שאיננו מסכימים לה, וגם סובלנות במשמע של נכונות להכיר בכך שדעת הזולת היא תקפה לגביו ממש כשם שדעותינו שלנו נראות לנו תקפות לגבינו.
אולם לא רק הגישה הדתית האורתודוכסית מתנגדת לפלורלזים כאידיאל חברתי-תרבותי. מסתבר שיש עליה הסכמה גם מצידם של רבים בציבור הלא דתי. הללו נוטים קודם כל להסכים עם דעת האורתודוכסיה על עצמה, לאמור: שהיא היא המייצגת האוטנטית היחידה של הדת היהודית. רבים הם אלה שאינם דתיים הפוסלים תנועות דתיות שאינן אורתודוכסיות, כגון: התנועה השמרנית והריפורמית, כתנועות לא אוטנטיות.
אולם הדברים נוגעים גם לדמות החברתית-תרבותית של מדינת ישראל בכלל, וכאן הם מציגים קו מחשבה פוליטי אופייני שיסודות תפיסה מסויימת של האינטרס הלאומי של עם ישראל. דווקא מפני שעם ישראל נעשה בדורות האחרונים לעם הטרוגני מאד מתעוררת החרדה לאחדותו, שמא יתפורר כליל, וחרדה זו גברה מאוד דווקא במדינת ישראל, ובייחוד על רקע קליטת העליה ההמונית.
השאלה שהתעוררה במלא חומרתה היתה: האם יהיה העם המתקבץ מארצות מוצא שונות ומתרבויות שונות מסוגל לחיות יחד כעם אחד במסגרת של מדינה אחת? וכדי להתגבר על סכנת הפיצול נתגבשה המדיניות ה"ממלכתית" שפרשה את האידאל של "מיזוג גלויות" ככור היתוך המסלק ומרחיק יסודות נוגדים ומקנה לצבור היהודי כלו תרבות סינטטית אחת שדיוקנה נקבע על ידי המנהיגות של הישוב הותיק, ובתוכה גם הפיצול הראשיתי, שעליו אי אפשר היה להתגבר, בין "דתיים" על פי דימוי מונוליטי לבין "חילוניים" אף הם על פי דימוי מונוליטי.
כל מי שבא בשערים נתבקש לבחור לכאן או לכאן. לא מעט לחץ הופעל בכיוון הזה. ופרדוקסאלית: גם שני מרכיבי הפלורליות היחידים שקיבלו גושפנקא מחוסר ברירה ועל-ידי אילוץ הדדי התאחדו בהסכמתם שאין לעבור על גבול הריבוי האחיד הזה. בכך הם חזקו זה את ידי זה ויצרו ביניהם חלוקת רשויות המשריינת את האחידות הדואלית: זה בתחומו וזה בתחומו, ואילו הבסיס המשותף מורכב מתרומות חלקיות הבאות ממקורות אחידים והשאיפה לאחידות מאחדת אותם למרות המתחים הרבים והניגודים הרבים בין דתיים לחילוניים, שאי אפשר היה כמובן להימנע מהם.
בסיכום אפשר לומר: האתוס המוסכם שנוצר באופן זה בחברה הישראלית הוא אתוס של אחדות המובנת כאחידות, ואישור לכך נמצא בתגובה הרפלכסית כמעט הטיפוסית הן לדתיים והן ללא-דתיים מול הצעת עקרון הפלורליזם: האם לא נהפוך חלילה על-ידי אימוצו את עם ישראל לכמה עמים?
הנה חומרת הבעיה: עלינו להתמודד עתה עם הטרוגניות עמוקה כעובדה "בלתי הפיכה" בחיי עמנו, ותוך כדי כך עלינו להיאבק בפחד מפני הפלורליזם כעיקרון חברתי-תרבותי, פחד שנתגבש ונתמסד ממש כ"מנגנון הגנה" חברתי.
אכן, בשלב שבו אנו נתונים היום כבר ברור מאד כי מנגנון ההגנה הזה פועל נגד הדחף המפרנס אותו ומונע מציאת פתרון נאות. כי ככל שאנו דוחקים את עקרון האחידות אנו מערערים יותר ויותר את האחדות. הריבוי המסרב להתבטל מוצא דרכים למסד ולהביע את עצמו באורח פוליטי חיצוני. ענייננו הראשון הוא, אפוא, להתגבר על מנגנון ההגנה המיותר ולמצוא דרך יותר חיובית לביטוי הריבוי בתוך מסגרת מאחדת.
|
|
|
|
