|
|
 |
 |
|
|
|
מאת: אליעזר שביד
דף אחד
בהלכי הרוח הרווחים במדינת-ישראל משתרשת בשנים האחרונות הדעה שהמושג "יהדות" מציין את ה"דת" היהודית, ודווקא כפי שהיא מוגדרת על-ידי האורותודוכסיה. הדעה הזאת משותפת גם לאלה המכנים את עצמם "דתיים", וגם לאלה המכנים את עצמם "חילוניים", והיא נעשית על-ידי-כך גורם למבוכת זהות . הדתי המקבל אותה מתבדל מן החילוני עד כדי סיכון הרגשת השותפות, ואילו החילוני המקבל אותה מתקשה להזדהות כיהודי.
הוא מעדיף את המושג "ישראלי", ובכך הוא מזהה את עצמו על רקע אזרחותו במדינת ישראל. מה קושר אותו, אם-כן אל יהדות התפוצות? מה קושר אותו על עברו הלאומי? מבלי להיכנס לעומק הסוגיה של זהות יהודית-ישראלית בזמננו, אפשר כנקודת מוצא לדיון במהותה של תרבות יהודית לערער על הדעה שיהדות היא "דת" גן מבחינת ההסתכלות בעבר וגם מבחינת ההסתכלות בהווה ובעתיד.
ליהדות היתה לאורך הדורות שמימי הבית השני ועד זמננו זיקת שייכות לעם היהודי, המבוססת בראש ובראשונה על קשרי דורות. יהודי הוא מי שנולד להורים יהודים, גדל ונתחנך במשפחה יהודית ונכנס על ידה לרציפות החיים התרבותית של העם ולשותפות אחראית בגורלו ההיסטורי. עד ראשית הזמן החדש אמנם לא נזקקו יהודים למונח "תרבות" כדי לציין את תחומי הפעולה והיצירה החברתית שבהם באה לידי ביטוי יהדותם.
המונח המקובל היה "תורה", וזה יסוד הגדרתו המפורסמת של הרב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות": "אין ישראל אומה כי אם בתורותיה". המושג תורה, מכל מקום, אינו חופף את המושג "דת", שלפי הוראתו הקדומה עניינו: חוק כאחד מחלקי התורה ואילו לפי הוראתו בלשון זמננו הוא בא לתרגם המונח "רליגיה" המתאים לנצרות ולא ליהדות. המושג תורה היה הרבה יותר רחב.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם מכלולי יצירה פתוחים להמשך הבאים לכוון פעילות של בעם בכלכלה, בחברה על כל תאיה ומסגרותיה, ביצירה האומנותית והאמנותית, בספרות, במדע ובהגות, וכמובן גם בתחומי הפולחן הדתי. משמע שבמושג "תורה" היה כלול היקף הפעילות המהוה ברגיל תוכן חייו של עם. תוכן זה אמנם התייחס אל מוקד של סמכות רוחנית התגלותית, ועל כן ראוי היה לכנות את תרבות העם היהודי בשם "תרבות של אמונה". אולם הדבר לא בא לגרוע מן הממדים הכלולים בתרבות של כל עם יושב על אדמתו. יהודים בני הזמן החדש שנזקקו במישרין למושג תרבות על רקע התפרקותם מעול הדת והזדהותם עם עמם במושגי לאום, מצאו לפניהם בסיס מורשתי שאיליו יכלו להתייחס בבואם להגדיר את ייחודם היהודי ולפתחו על פי דרכם.
היסטוריונים מלמדים אותנו שהיהדות, כשבוחנים אותה על-פי ההיקף הרחב של זרמי המחשבה והיצירה הדתית-חברתית הכלולים בה, היתה תמיד בלתי אחידה, מורכבת מתנועות נוגדות ומרכזים נבדלים זה מזה.
|
|
|
|
