|
|
 |
 |
|
|
|
מאת: אליעזר שביד
דף ארבע
התפיסות החברתיות האחידניות מתבססות על ההנחה הגורפת שכל הערכים וכל הנורמות שלהן מוחלטות ונובעות מסמכות אחת, בין סמכות דתית על-אנושית ובין סמכות אנושית של החברה או המדינה. לעומת זאת, התפיסה הפלורליסטית הקיצונית מתבססת על הנחה גורפת של רלטיוויזם וסובייקטיוויזם ערכי, המעוגן ברצון החופשי הריבוני של הפרט. שתי התפיסות הללו מפריכות את עצמן על-ידי הצגתן הגורפת: ממהותה מכילה כל קביעה ערכית של יחיד באשר היא ערכית, תביעה לתקיפות על-אינדיווידואלית ועל סובייקטיווית המעוגנת בהכרת סמכות מחייבת: יחיד הדורש את צידקתו מזולתו או מהכלל אינו מציג אותה כדרישה יחסית-סובייקטיווית שלו, אלא כערך המחייב את כולם. זאת מצד אחד, מצד שני: הערכים המתנים את עצם חייהם, חירותם ואושרם של כל היחידים, ואת עצם תיפקודה של החברה כחברה, נתפסים, מהיבט הכלל, כבעלי תוקף מוחלט.
מצד שני, אי-אפשר להחיל ערכים על מכלול היחסים המורכבים והמשתנים ועל מכלול מעשיהם של בני-האדם בחברה, אלא מתוך הכרה בהתניה הדדית בין ערכים שונים וממילא ביחסיות המחייבת העדפות סובייקטיוויות, שמקורה בהצטרפות הערכים ובהחלתם יחד באורח הדדי על מצבים אישיים או קבוצתיים פרטיקולריים.
הקביעה היא טריוויאלית: כדי להחיל את הערכים במציאות המורכבת והמשתנה מוכרחים לאזן בכל פעם ובכל מצב לגופו את היחס שבין קדימת הכלל ליחיד לבין קדימת היחיד לכלל, בין ההיבט המוחלט של חלות הערכים לבין ההיבט היחסי והמותנה שלהם. בלי איזון מחדש בכל עת אי-אפשר לקיים לא חברה אחידנית ולא חברה פלורליסטית, שהרי גם החברה האחידנית חייבת להתאים את עצמה להעדפות היחסיות ולאמיתות הסובייקטיוויות הנובעות ממצבי חייהם ומפנימיותם של היחידים, וגם החברה הפלורליסטית, המתבססת על היחסיות הבין-ערכית, מתייחסת אל הפלורליזם ואל מכלול ערכיו - כאל ערכים מוחלטים המכוננים את היחס החברתי עצמו, או שמא סובל הפלורליזם הקיצוני בתוכו גם השקפות וערכים אנטי פלורליסטיים?
המסקנה המתחייבת מדיון זה היא שיש לחלץ את הפלורליזם שאנו דנים בו מן המיצר של דיון חד-צדדי, המעדיף נקודת ראות אחת ומתעלם לחלוטין מנקודת הראות הנגדית. התומכים הליברליים מציגים אותו אך ורק מנקודת הראות של זכויות הפרט בהווה. מתנגדי הפלורליזם בוחנים אותו אך ורק מנקודת הראות של סמכות עליונה (כגון: מצוות אלוהים, או ההלכה) שחלה על הכלל. טענותיהם הצודקות אלה כלפי אלה אינן נפגשות בשדה אחד ועל כן אינן זוכות לתשובה משכנעת. הדיון הענייני יתחיל רק כאשר שני הצדדים יכירו בכך שהפלורליזם הוא מלכתחילה עמדת יסוד של החברה הכוללת ביותר:העם, חברת הלאום או כלל האזרחים במדינה, שהמון פרטים משתייכים אליה, והוא נעשה לעמדת כל פרט ופרט וכל קבוצה וקבוצה, מכוח רצונם להשתייך אל חברתם ולפעול בהתאם לערכים ולנורמות של החברה הכוללת המאחדת אותם.
מובן מאליו שהסכמתם או אי-הסכמתם של הפרטים לערכים ולנורמות של הכלל משפיעה על ההסכמות החברתיות, הנמצאות בתהליך מתמיד של התפתחות, גיבוש, סיוג והשתנות. אבל שוב ושוב יש להדגיש כי תמיד יהיו ההסכמות שלפיהן פועלים, בכל הווה מוגדר בחינת מקדמות שנקבעו בעבר כמורשת הכלל. זו הסיבה שבגללה כל כך קשה לפתח בחברה הישראלית הסכמה פלורליסטית: נקודת המוצא של רוב הזרמים החברתיים שעיצבו את פניה עד כה היתה אחידנית, אף כי לכל מפלגה, תנועה וארגון היתה אידאולגיה אחידנית משלה. רק הסכמה דמוי פלורליסטית איפשרה להם לפעול ביחד במסגרת של עם אחד ומדינה לשם השגת מטרות קיומיות משותפות, אבל הפשרות התקבלו עד כה כאינוס הדדי על בסיס של מקבילית כוחות המכונה "סטטוס קוו".
ברור כי עד שלא תתגבש הסכמה חברתית אחרת, שתחליף את ההתפצלות הקודמת סביב עמדות אחידניות סותרות, יופיע גם הפלורליזם כעוד אידיאולוגיה אחידנית של צידקנים החותרת לכפות את עצמה על כל השאר.
כאן המקום להתייחס אל ההבדל בין סובלנות לבין פלורליזם כמושגים שיש ביניהם זיקה של התניה הדדית, אך לא זהות: סובלנות היא מידה של התייחסות בין בני-אדם שאין להם דעות שוות, בחברה אחת, או בין קבוצות ותנועות מתנגשות בתוך עם אחד, והיא על כן מלכתחילה עמדה שבאה מן היחידים בזיקתם לזולת ולכלל. אף היפוכו של דבר בפלורליזם, שהוא מלכתחילה
המתבססת על סובלנות, ולא השקפה של יחידים וקבוצות. אם רצון האחדות והשותפות של רוב היחידים והקבוצות בחברה אחת, או המפלגות והתנועות באומה אחת, גובר על חילוקי הדעות והפיצולים הקיימים ביניהם, הם יגיעו לידי הסכמה ממוסדת שכל השקפות העולם ואורחות החיים של המפלגות, התנועות, הקהילות, המשפחות והיחידים שבאותה חברה הם לגיטימיים במידה שווה. כמובן, בתנאי שאין הם סותרים את ערכי היסוד ואת הנורמות החוקתיות והמשפטיות המונחות בבסיס החברתיות האנושית.
|
|
|
|
