|
|
 |
 |
|
|
|
מאת: אליעזר שביד
דף שלוש
מהו, אפוא, ההבדל העקרוני בין חברה אחידנית לבין חברה פלורליסטית? בפשטות היוצאת למורכבות פרדוקלסית: בכך שהחברה האחידנית אינה כוללת את הפלורליזם בין הערכים וההשקפות המחייבים באורח מוחלט, אלא רק בין הערכים היחסיים הכפופים להם, בעוד שחברה פלורליסטית מחייבת את הפלורליזם כערך המכונן שלה. אלא שגם היא מוכרחה להגביל את החלתו כדי לקיים אותו: עליה לקבוע גדרים, שישתנו מחברה לחברה ומעם לעם, שכן, עקרון הפלורליזם חל לא רק על היחידים בתוך חברותיהם, ולא רק על החברות החלקיות בתוך החברות הכוללות אותן, אלא גם על העמים והמדינות.
עובדה זו מחייבת בחינה יותר מעמיקה של היחס בין שתי הקביעות המנוגדות: האדם מדיני מטבעו, אך גם איננו מידני מטבעו. ראינו כי כשבאים לתרגם "מתח" זה ללשון הערכים והנורמות תתעורר קודם כל שאלת הקדימות הן מבחינת התהליך ההיסטורי והביוגרפי של החיברות והן מבחינת הגדרת היעד החברתי המשותף.
אם כן, מה קודם למה? החברה, הכלל ליחיד, או היחיד לחברה, לכלל? אם נבקש להשיב על שאלה זו על יסוד ההתנסות העובדתית, יתברר לנו כי מבחינות שונות אפשר לקיים את שתי ההעדפות במקביל: כאשר מתבוננים בחברה מתוך האקטואליה של תיפקודה, היא נראית כשיתוף ממוסד של יחידים רבים. אנו רואים במו עינינו רק המון של יחידים שכל אחד מהם נוהג על-פי נטייתו או בחירתו. המושג "כלל", כישות קיבוצית הנמצאת כביכול "מעבר" ליחידים המרכיבים אותו, והמושג "רצון הכלל" כרצון של "אורגניזם" קיבוצי, ייראו מזווית הסתכלות זו כפיקציות משפטניות או כמיתוס. הכלל המציאותי קיים אך ורק כממסד ארגוני המופעל על-ידי יחידים, ומבחינה זו ברור שהיחידים הם המכוננים את הכלל לטובתם ולאושרם.
אולם כאשר מתבוננים בחברה מנקודת ראות זמנית-התפתחותית, בין היסטורית ובין ביוגרפית, החברה כישות קיבוצית, המתבטאת בתרבותה, קודמת קדימת זמן וקדימת ערך: שום חברה לא קמה על-פי החלטה בהווה של המון היחידים, בלי שקדמה לה חברה שמתוכה היא התפתחה כבר בעבר, וכל יחיד ויחיד משתייך לחברה מסוימת שנולד בה: משפחה, קהילה, עם, מדינה, לפני שניתן לו לבחור את שיוכו. רק על יסוד השתייכות נתונה לחברה שנולד בה מפתח הפרט את אישיותו העצמאית, שהיא המאפשרת לו לחזור ולבחור כרצונו את המשפחה, הקהילה, העם, המדינה שבהם ירצה לחיות את חייו, כמובן גם זאת מתוך היצע מוגבל שאינו מוגדר על-ידו. אפשרות הבחירה קיימת, אפוא, ולפעמים היא הכרחית.
אולם היא מונחית על-ידי נתונים חיצוניים ופנימיים שנקבעו מראש, שהרי האישיות הפרטית מתפתחת על-ידי הפנמה של משאבים תרבותיים הקובעים את אופקיה של הבחירה ומחייבים את היחיד כלפי המעגלות השונים של חברת המוצא: משפחתו, קהילתו, תרבות עמו, מדינתו. גם כאשר ימיר את כל "המסגרות" הללו באחרות, הוא לא ימיר אותן כחברות מוצא שקבעו את זהותו במידה רבה לתמיד.
הפלורליסטים העקביים של זמננו, אם כן, ברור כי תפיסה חברתית אחידנית קיצונית מבוססת על העדפת ההיבט הביוגרפי-היסטורי של ההתפתחות החברתית, תוך הגדרת "תכלית" החברה על-פיו בלבד. תוך התעלמות מן ההיבט החושף את קדימת היחידים לכלל, בעוד שהתפיסה הפלורליסטית הקיצונית מבוססת על העדפת ההיבט האקטואלי, היבט ההווה, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מן ההיבט הביוגרפי-היסטורי. נקל לראות רק כי בקיצוניותן שתי התפיסות הללו הופכות לפיקציה או מיתוס: המיתוס של "רצון הכלל", בחינת ישות על-אינדיווידואלית מזה, או המיתוס של ה"מימוש העצמי" של הפרט מתוך משאביו האינדיווידוליים מזה. הפירכה ניכרת בשתי העדפות אלה מפני שאי-אפשר להנהיג את החיים החברתיים ולהגשים בהם את האידאלים הקיבוציים או הפרטיים אך ורק על-פי אחת מהן לבדה.
במקביל יתגלה אותו סוג של פירכה רעיונית ומעשית בהגדרת הערכים והנורמות שלפיהם מתכוונים להגשים את מטרותיה של חברה אחידנית קיצונית מכאן, או של חברה פלורליסטית קיצונית מכאן.
|
|
|
|
