|
|
 |
 |
|
|
|
בין פלורליזם לפטרנאליזם
מאת: אביעזר רביצקי
סובלנות ונוכרים (המשך)
ב. דגמים ממצעים
הקיטוב הדיכוטומי שבין 'ישראל' לבין עובדי עבודה-זרה אינו מתיר גישה סובלנית. לעומת זאת, ככל שיווצרו דגמי-ביניים בין האמת לבין השקר, ככל שיצטיירו 'שטחים אפורים' בין הטוב לבין המתועב, אפשר יהיה לסבול בתוכם ולהכליל בהם קבוצות גדולות ונרחבות יותר. המיצוע והתיווך הם לעולם יריביה של הרדיקאליות.
מסקנה זו עולה בבירור מניתוח עבודותיו של פרופ' יעקב כץ. המגמה הבסיסית, המציעה דגמי-ביניים כאלה, ניכרת כבר בפיתוח הקדמון של המושגים 'בן נוח' ו'צדיקים באומות',86 כמו גם בפיתוח המאוחר-יותר של המונח 'חסידי אומות העולם'87 כל אלה אינם ישראל ואינם עובדי אלילים. לימים נשתגרה התפיסה, שלפיה "לא הוזהרו בני נוח על השיתוף", ולפיכך גם הנוצרים, "אע"פ שמשתפין שם שמים ודבר אחר",88 אינם עובדי עבודה זרה. 89
אסתפק אפוא בהצבעה על כמה דפוסים רעיוניים, ששימשו את חכמי-הדורות בבואם לפתוח פתחים של סובלנות והסתגלות כלפי נוכרים, כלפי רעיונותיהם וחיבוריהם.
במקביל לכך: "אמר רבי יוחנן: נוכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם" (חולין יג ע"ב). לפיכך, כך לימדו חכמים בימי-הביניים, בזמן הזה, הגויים אינם יודעים כלל "בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה, וחשיבי כתינוק בן יומו!".90 מעניין לעמוד על הדמיון שבין סנגוריה זו על הגויים לבין הסנגוריה הנ"ל על פורצי-הגדר בקהילות ישראל. אלו ואלו מלמדים זכות על האחר, על הנסבל, בכך שהם ממעטים את תחומי בחירתו ואחריותו האישית. אמנם כן, המגמה המקורית של הסנגוריה על האומות לא נועדה במקורה אלא לצמצם את תוקפן ואת היקפן של הלכות עבודה-זרה. אולם בעת החדשה היא קיבלה גם משמעות עקרונית, תיאולוגית, והחלה לשמש אמת-מידה והנחייה כוללת לקביעת אופיין הדתי של אומות-העולם.91
כל הדברים הללו חלים במשנה-תוקף ביחס להשקפתו המפורסמת של רבנו מנחם המאירי, לגבי 'האומות הגדורות בדרכי הדתות'.92 גישה מקורית זו העניקה מעמד חיובי עקרוני לדתות אחרות, וכפי שכתב כץ "יש לראות בה גרעין לתאוריה של סובלנות דתית, שמהותה היא ההודייה בערך היחסי של דת הזולת, אף אם מתוך החזקת עליונותה של הדת אשר לבעל התאוריה".93 בתקופות מאוחרות יותר הוצעו גם דגמים נוספים, עד שבא לבסוף משה מנדלסון, ועשה את מושג הדת הטבעית, האוניברסלית, לבסיס מובהק של סובלנות דתית.94 הצד השווה שבכולם הוא, שהם מציעים קטגוריות נוספות, ממצעות ונסבלות, בין 'ישראל' לבין ההוויה הבלתי-נסבלת (עבודה זרה).95
ג. מפגש פילוסופי
לבסוף, ישנו שדה אחד של היצירה היהודית, שדה הפילוסופיה, שבו המפגש עם הזר ועם החיצון איננו רק מפגש עובדתי, אלא גם מפגש מהותי, המכונן את התחום. הפילוסופיה היהודית המסורתית, מעצם הגדרתה, האי פרי של מגעים ועימותים שנתחוללו בתודעם של ההוגים, בין הרעיונות והאמונות שאותם הם ינקו ממקורות יהודיים לא-פילוסופיים (מקרא, הלכה, מדרש), לבין הדעות והמושגים שאותם הם קלטו ממקורות פילוסופיים לא-יהודיים96 (אריסטו, כלאם, קאנט). היצירה הפילוסופית היהודית היא אפוא המישור המובהק, שבו נתנו יהודים לעצמם דין-וחשבון רפלקטיבי בשאלת היחס שבין הממד הפרטיקולארי שבתודעתם לבין הממד האוניברסלי שבתודעתם. במישור זה, ההתיחסות הישירה אל עולמות נוכריים לא ייצגה רק משא וסבל אלא מצב של הפנמה מודעת; לא מידה טובה אלא כורח אינטלקטואלי.
כך יכול היה הרמב"ם, למשל, להועיד את חיי העולם-הבא גם לגויים בעלי הכרה-פילוסופית.97 שכן בתחום זה, המגע עם הנוכרי מצטייר במקרים רבים כמגע עם האמת, לא עם השקר. היתה זאת 'סובלנות' כלפי מקורות זרים ("קבל האמת ממי שאמרו"), לא כלפי תכנים מוטעים. אדרבא, טעות תיאלוגית איננה נסבלת ואיננה נסלחת:98 יש לה גם משמעות של נפילה אונוטולוגית ובגידה במהות האנושית, מה גם שהיא מזיקה לקהילה ומקעקעת את שלום-הבריות (רק בחברה אנושית תבונית "תסור השנאה והקטטה ויבטל היזק בני אדם קצתם לקצתם").99
לא מקרה הוא, אפוא, כי דווקא בלבה של המסורת הפילוסופית צמחה והתנסחה הדוגמאטיקה היהודית, כי דווקא בתוכה הוגדרו עיקרי-אמונה אחידים ומחייבים, שהוציאו את הטועים אל מחוץ למחנה ישראל. כאן- כמו במקרים אחרים, הרציונאליזם איננו מוליד בהכרח גישה סובלנית ועקרונית. אך מצד שני, כאן, כמו במקרים אחרים, עצם קיומו של משא ומתן רציונאלי, יוצר מציאות שהיא פלוראליסטית-בפועל, ולכן גם סובלנית-בפועל. שהרי היה זה דווקא הוויכוח הפילוסופי, שהכשיל את מאמציהם של הפילוסופים הסמכותיים לקבוע מסמרות ולהגדיר את יסודות האמונה: בא הרמב"ם והעמידם על שלושה-עשר עיקרים; בא ר' חסדאי קרשקש וטען כנגדו, השמיט והוסיף, והעמידם על שישה; באו ר' שמעון בן צמח ור' דוראן ור' יוסף אלבו והעמידום על שלושה; בא ר' יצחק אברבנאל והעמידם אל אחד, אף שלאמיתו של דבר, לא נחה דעתו כלל מעצם המגמה לניסוח עיקרים והעדפות בתוך התורה: "לפי שכולה אמתית, אלהית, ואין בה אמונות עיקריות שורשיות יותר עיקריות אלה מאלה".100
|
|
|
|
