|
|
 |
 |
|
|
|
בין פלורליזם לפטרנאליזם
מאת: אביעזר רביצקי
סובלנות ונוכרים
כידוע, המסורת הדתית-היהודית מכירה גם ב'קהילה' לגיטימית אחרת (מחוץ ל'כלל ישראל'), היינו, בקהילה האוניברסלית של 'בני נח'. קהילה זו מיוסדת אמנם על קומץ של התחיבויות אנושיות בסיסיות (שלא לשפוך-דמים, לחמוס, לגלות-עריות ועוד). אולם, התחיבויות אלה כוללות בתוכן גם את האיסור הפולחני שלא לעבוד 'עבודה זרה', איסור שאלוהי-ישראל וקהל מייחדיו אינם נכונים לגלות כלפיו שמץ של סובלנות. גם דברי הנביא , "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד" (מיכה ד:ה), נתפרשו בדרך-כלל לגנותם של הגויים ועבודתם הדתית, לא כביטוי של אדישות או של סובלנות פורמאלית.
לא אעסוק כאן בהרחבה במנגנוני ההסתגלות שפיתחו חכמי-ישראל במרוצת-הדורות כדי לאפשר את הקיום היהודי בתוך סביבה נוכרית לא-לגיטימית. שכן היו אלה פתרונותיו של הנסבל, לא של ה'סובל'. הם שיקפו את מאמציו של הנסבל להתיר לעצמו להתקיים בתוך סביבה חטאה, לא את מאמציו של הסובל להתיר לאחרים להתקיים בחטאם. שהרי הסובלנות היא בעיקרה ויתור מצידו של בעל הסמכות והעוצמה, של מי שמחזיק בידו את עמדת-ההכרעה.81 לעומת זאת, מי שממילא קצרה ידו למנוע את קיומו של האחר, מי שממלא נמנע לרדוף את הזולת על דעותיו הזרות ועל מעשיו הזרים (כפי שקצרה ידו של היהודי ברוב הזמנים) נפטר בכך למעשה מן המעמסה הממשית של הסובלנות.
אסתפק אפוא בהצבעה על כמה דפוסים רעיוניים, ששימשו את חכמי-הדורות בבואם לפתוח פתחים של סובלנות והסתגלות כלפי נוכרים, כלפי רעיונותיהם וחיבוריהם.
א. החלה אוניברסלית
במקרים אחדים, נימוקים וטיעונים (בעד סובלנות) ששימשו בעבר רק את המסגרת היהודית הפנימית, הורחבו אחר-כך והועתקו גם כלפי חוץ, כלפי אומות-העולם.
לדוגמא:כפי שציינתי למעלה, כמה מן המחברים בימי-הביניים דיברו בשבחה של המחלוקת הפנימית בקרב חכמי-ישראל. הם הטעימו מאוד את כוחם המקדם והמשכלל של הוויכוח וההתגברות ההדדית. כל עוד המחלוקת אינה נערכת "בדרך קינטור ונצוח, אלא להודעת האמת", כתב רבנו מנחם המאירי (במאה השלוש-עשרה), ראוי הוא "שיתעורר האדם להשתדל בהעמדת האמת ולחלוק על כל הבא לבטלו, לא יגור מפני איש".82
והנה, בפתחה של המאה השבע-עשרה אמר המהר"ל מפראג דברים דומים גם על מחלוקתו של כופר או בן דת אחרת. "אותו [אדם] לא כוון לקנתר, רק להגיד האמונה אשר אתו, אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו [של הסובלן], אין לומר אליו: אל תדבר ותסתום דברי פיך". אדרבא, "כל גבור שרוצה להתנגד על אחד להראות גבורתו, הוא חפץ מאוד שאותו שבא כנגדו יתגבר בכל אשר יוכל".83
דוגמא נוספת, בת המאה העשרים: כפי שנוכחנו לדעת, חכמים לא מעטים הטעימו במרוצת-הדורות את אופייה הפלוראליסטי, רב האנפין, של האמת התורתית, שמגלה בתוכה "פנים ואחור", "שנויים והפכים", ואיננה ניתנת למיצוי בשום השקפה פרטית ומוגבלת. והנה, גם השקפה דיאלקטית זו הורחבה אחר-כך מן העם אל האדם וקיבלה אופק אוניברסלי מובהק. הדבר ניכר יותר-מכל בכתביו של הראי"ה קוק: "אנו דוגלים בשם ד' שברא את העולם כולו בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו. וכל הענפים כולם מתהלכים הם זה לימין וזה לשמאל, שאמנם יש בהם מעלה ומטה, ימין ושמאל, אבל ביסודם הכל עולה למקום אחד, והכל עתיד להתעלות, לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך".84
גם הראי"ה קוק, כקודמיו, קשר את התפיסה הזו במידת הענווה האנושית והצמצום העצמי, בספקנות הכרתית מסוימת, ולפיכך, כתב הראי"ה, "האמונה, מלאה היא רוחב דעת ומעוטרה היא על ידי זה ברוב חסד וסבלנות [=סובלנות] גדולה, יודעת היא ... [שהשלמות האלוהית] היא גם כן עשירה בגוונים עד שהיא יכולה להתלבש בלבושים שונים מאוד וגם בתיאורים הפכיים".85
|
|
|
|
