|
|
 |
 |
|
|
|
בין פלורליזם לפטרנאליזם
מאת: אביעזר רביצקי
סובלנות וסנגוריה (המשך)
ר' דוד בן זמרא (רדב"ז), שלא הקל כאבוהב בדינם של האנוסים, מצא דרך מקורית משלו על-מנת ללמד זכות על איש יהודי שבני קהילתו האשימוהו בדעות של כפירה. "הוא טועה בעיונו", כתב הרדב"ז, "מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת - אם כן אנוס הוא ופטור"!63 הרדב"ז נזקק כאן למסורת פילוסופית מכובדת שלפיה, האמונות והדעות אינן מסורות לרצון-האדם, הן אינן נתונות לבחירה-חופשית אלא כופות את עצמן על הכרתו של המאמין,64 ולפיכך, כתב, יש "מי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד".
הווה אומר: יש אדם שהוא אנוס על-פי השכל! לעומת זאת, במסורת החסידית שימש המושג של אנוס על-פי היצר והתאווה (בעיקר בתחום המיני): "גם בהסתת היצר בתוקף עצום שאי-אפשר לנצחו, שייך אונס...ואין בזה עונש, אף דעשה איסור, כיוון דהיה אנוס" (ר' צדוק הכהן מלובלין).65 או: "נתן בהם השם-יתברך כח התאוה כל כך, עד שלא היה באפשרותם להתגבר, כמו שמבואר שמלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו" (ר' מדרכי ליינר מאיז'ביצה).66
הצד השווה שבכל הנימוקים ובכל הצידוקים הללו, שהם פורקים מעל החוטא הרבה מן המעמסה של האחריות האישית. הם מספקים בכך לקהילה נקודת-אחיזה, שתאפשר לה לשאת אותו בצידה או לסבול אותו בתוכה, במקום לקרוע קרע, במקום לענוש, להחרים ולנדות. אין פלא, אפוא, כי נימוקים אלה יחזרו ויופיעו בעירבוביה גם בתקופה המודרנית, אל מול החילון ופריקת-העול ההמונית.
אציין כמה דוגמאות מפורסמות. "פושעי ישראל שבזמננו" אינם נחשבים עוד כמומרים, כתב הרב יעקב אטלינגר בראשית המאה התשע-עשרה, שכן אינם כופרים מתוך הכרה - "ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן, אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת... שמעשה אבותיהן בידיהם והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים". 67אדרבא, כתב גם הרב דוד צבי הופמן, בראשית המאה העשרים: בזמננו, דווקא "הפושעים הם ההולכים בדרך כל הארץ", הם אשר מייצגים את הנורמה הציבורית, כביכול, ולכן "בזמננו לא מיקרי מחלל שבת בפרהסיה, כיוון שרובם עושין כן... [ו]היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך."68
או, כפי שטען לימים ה'חזון אי"ש', הרב אברהם ישעיהו קרליץ: בימים אלה, כתב, אין להחמיר עוד בעונשם של רשעי-הדור כמו בזמנים קדומים.
שכן בזמן הזה, "זמן ההעלם", ההשגחה העליונה עצמה מכוסה ומוסתרת, היא איננה גלויה עוד לעין-כל "כמו בזמן שהיו נסים מצויין", ולפיכך הכופרים בה אינם עושים זאת מתוך אותו זדון-לב, מתוך אותה "נליזות והפקרות" כמו הכופרים הקדמונים.69 לאמור: לא רק החברה היא שעברה לאחרונה תמורה עמוקה, אלא גם העולם, גם הקוסמוס עצמו אינו מלמדנו עוד מה שלימד את אבותינו. לפיכך, כיצד נוכל להחיל על הכופרים שבימינו את הדינים שחלו על קודימהם?
כידוע, היה זה הראי"ה קוק, אשר הגדיל לעשות בכיוון זה של סובלנות כלפי פורקי-העול,70 ואשר גם פיתח לצורך זה שיטה היסטוריוסופית מקורית. אך אף הוא, הראי"ה, הוצרך למעט לשם-כך את תודעתם העצמית של החלוצים החופשים ואת הכרתם האוטונומית.71
אין פלא, כי נימוקים כאלה מצאו אחר-כך את דרכם הישירה גם אל הפסיקה של בית-הדין הרבני במדינת ישראל: "יש להתחשב עם העובדה, שבזמן ובמקום שרבתה ופשטה, בעוונותינו, החופשיות... במצב של הסתר פנים גדול כל כך, כמעט שהם [החופשים] בגדר של שוגגים". ולפיכך,
פסקו הדיינים, אין "עברות מסוג זה עלולולת לחתור תחת נאמנותם של העדים" ואין לפסול את עדותם בפסילה גורפת.72
האם כל הדוגמאות הללו מייצגות גישה של סובלנות? למעלה כבר עסקנו בשאלה, האמנם הפלוראליזם הוא סובלנות (שכן 'מהו סבלו של הפלוראליסט?') או שמא יש לראות בו יותר מסובלנות. עתה אנו מעלים את השאלה המקבילה, האמנם הסנגוריה היא סובלנות (שכן 'מהו סבלו של הפטרנאליסט?') 73או שמא יש לראות בה פחות מסובלנות. ישעיהו ליבוביץ כתב בשעתו: "במקורות ההלכה, מרובות ההוראות החמורות והגזרות הקשות המכוונות נגד 'מינים ואפיקורסים וכופרים' והנה אנו מוצאים גדולי תורה כרדב"ז בשעתו וכרבי מאיר שמחה הכהן [מדווינסק] וכרב קוק בדורות האחרונים, שמשתדלים... לצמצם את תקפותן של הוראות וגזרות אלה למקרים נדירים. השתדלות זו מעידה על גישה של סובלנות אמיתית, שמקורה ברצון למצוא פתח-התר בהלכה ליחס של קירבה גם ליהודים שאינם שומרי תורה ומקיימי-מצוות".74 האמנם "גישה של סובלנות אמיתית"? - ישאל הליבראל - כלום תיתכן עמדה סובלנית הפוגעת באוטונומיה של הזולת?
אבקש להשיב לכך בשני מישורים. ראשית, מובן כי אנו מדברים כאן רק בסובלנות שלילית - בהימנעות מרדיפה ופסילה ודיכוי ונידוי, ולא בסובלנות חיובית - המברכת על הריבוי באשר-הוא והמוקירה את הבחירה באשר-היא. כאן, הקהילה הדתית וחכמיה מחפשים להם דרך, אשר תתיר להם לסבול בתוכם את הפוקרים, מבלי שיאלצו להחיל עליהם את "ההוראות החמורות והגזרות הקשות המכוונות נגד 'מינים ואפיקורסים וכופרים'"75 בד בבד, הם גם מבקשים דרך אשר תאפשר להם לשמור על אחדותה של הקהילה, למנוע קרע ושבר פנימי, מבלי שיאלצו לשבור בכך במוצהר את הנורמות המסורתיות של הקהילה. גלוי לעין, כי כל אלה הם נימוקים קומוניטאריים לטובת הסובלנות, יותר מאשר נימוקים ליבראליים לטובתה. ומכיוון שבהקשר היהודי מדובר בהשתדלות לקיים עם, לא רק דת, במאמץ להגן על 'ברית הגורל'76 (ההיסטורית), לא רק על 'ברית היעוד' (התיאולוגית), הנימוקים הקהילתיים האלה מקבלים משנה-תוקף.
וכצפוי, הדבר ניכר ביותר בדבריהם של מורי-הלכה המעורבים בהוויה הלאומית היהודית החדשה בארץ-ישראל:
וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, מי שיודע להוכיח [את החוטאים]... כל הלכות הנוטות לרוגז ושנאת אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה, עיר הנידחת ובית המנוגע...[ש]לא היו עתידין להיות ונכתבו משום דרוש וקבל שכר (הראי"ה קוק).77
ובפרט בזמנים אלו, דורות החופש והדרור (דמוקרטיא) שאיש הישר בעיניו יעשה, צריכים להתאזר ולהתנהג בתבונה, לא בסופה ובסערה, לבל לדחות אבן אחר הנופל...בזמן הזה שאין
בידינו להעמיד משפטי התורה על תלם, אין להפגיע בו מידת הדין, כי בחזקה לא יפעלו מאומה
(הרב עובדיה יוסף).78
שנית, הדגם הקומוניטארי של הסובלנות מכיר מראש, כי האדם שייך מלכתחילה למסגרות מעצבות ותובעות, כי הוא קשור מראש בדפוסים של חברה ומסורת, המשפיעים עמוקות על זהותו ועל תפיסתו העצמית. כאן איננו רואים לפנינו את האדם הבוחר, כאילו הוא משוחרר מהרגלים וקשרים, פטור מנאמנויות ומהתחייבויות כובלות, לפני שבחר את בחירתו החופשית. הדגם הזה מציג בפנינו,אפוא, אנתרופולוגיה שונה של היחיד, לא רק סוציולוגיה שונה של הקהילה. לכן, גם הסובלנות איננה מכוונת כאן רק כלפי בחירתו של היחיד, אלא גם, ובעיקר, כלפי זהותו; לא כלפי האוטונומיה שלו אלא כלפי תפיסתו העצמית, יהיו מניעיה ומעצביה אשר יהיו: אישיים או קהילתיים, אוטונומיים או הטרונומיים, נתונים-לבחירה או נתונים מראש.79 לדוגמא:הסובלנות החברתית כלפי הומוסקסואל, לא תתבסס בהכרח על זכותו החופשית לבחור את דרכו (לפי הדגש הליבראלי). היא יכולה להתבסס דווקא על ההנחה ההפוכה, היינו שטבעו כופה אותו לכך, באין מנוס, ודווקא משום-כך עלינו להכחר בו ולשאת אותו בתוכנו.80
זוהי, אפוא, המסגרת המושגית,שבתוכה ישתלבו גם נימוקים כמו 'תינוק שנשבה' או 'אנוס', כנימוקים לטובת הסובלנות. וכזכור, אנו מדברים כאן בסובלנות שלילית בלבד, כזו המבקשת למנוע את הדיכוי האישי ואת הקרע הקהילתי.
|
|
|
|
