|
|
 |
 |
|
|
|
בין פלורליזם לפטרנאליזם
מאת: אביעזר רביצקי
טעמים לסובלנות
עד עתה עסקתי ב'סובלנות' רק במובן הצר והחמור של המושג. לאמור: הסובלן מגנה את הזולת ושולל את ערכיו בכל לבו, הוא איננו מנסה למצוא בהם צד של זכות, ולמרות זאת הוא נכון לסבול אותם בצידו. הסובלנות הצטיירה בכך כפעולה הרואית: היא תובעת ממני להתגבר על היקר לי, להתעלות מעל אמונתי וזעמי ולאפשר את קיומו של המגונה ושל המוטעה.
אולם, לפי הבנתי, המסורת היהודית שמה את הדגש על תפיסה אחרת, מרחיבה יותר, של ההתנהגות הסובלנית. רוב הנסיונות המתגלים בספרות ישראל בכלל, ובספרות ההלכה בפרט, לסבול את האחר, את השונה והחורג, אינם נוטים להדגיש את 'הפרדוקס' שבהתנהגות הסובלנית, את היסוד ההרואי שבה. להיפך, הקו השליט ברוב הנסיונות האלה מבקש להקהות מאוד את עוקצה של הסובלנות: יש שהסובלן מוצא בדעתו האישית של הזולת, בר-הפלוגתא, טעם פנימי וערך סגולי ממשי, ויש שהוא מלמד סנגוריה על האחר, הסוטה מן הדרך, מכיוון שמצא צד של זכות באישיותו או במצבו. מכל מקום, הוא נושא וסובל אותו, לא רק למרות מה שיש בו אלא גם בגלל מה שיש בו. זוהי אם-כן תפיסה רחבה יותר של מושג הסובלנות, תפיסה 'קהה' יותר המרככת את סבלו של הסובלן.
כיצד? הדבר ייעשה בשתי דרכים. כל עוד ידובר במחלוקת פנימית בתוך 'המערכת, בויכוח שיתגלע בתוך גבולותיה של המסגרת הקהילתית/הנורמאטיבית, התביעה לסובלנות תתבסס הרבה על דפוס-המחשבה הפלוראליסטי ("אלו ואלו דברי אלהים חיים הן"). לעומת זאת, כאשר ידובר בדעות סוטות ובמעשים פורצי גדר, בהתנהגות העלולה להוציא אדם אל מחוץ לגבולה הלגיטימי של המערכת, המאמץ הסובלני יתרכז בעיקר בנימוקים מטיפוס אחר, נימוקים קומוניטאריים או 'פטרנאליסיטיים' (התופסים את האחר בתור "תינוק שנשבה", בתור אנוס, שוגג, "נוהג מנהג אבותיו"). בין כך ובין כך, בשתי הדרכים כאחת, הסובלן יבקש למצוא אצל מתנגדו צד של אמת או צד של זכות, ובהם יתלה את סובלנותו.
אסביר את הדברים. כאמור, הגישה הראשונה תתבטא בעיקר ביחס לחלוקי-דעות המתנהלים בתוך גבולותיה של 'המערכת'; יתר על כן, היא תתייחס לרוב לשיח הפנימי שבין החכמים לבין עצמם.41 ולפיכך, היא תבסס את התביעה לסובלנות על נקודת-האמת המצויות בדעותיו ובמגמותיו של בעל-המחלוקת. למשל: הוא פועל מתוך כוונה טהורה - "לשם שמים, רוצה-לומר להשגת האמת"; או: הוא דבק בהנחות-היסוד של המערכת, למרות המחלוקת, והוא מודה כמונו "בעיקר המצוה והעבודה לשמיים... [ב]אמת המשותף המקיים דברי שניהם", היינו, בבסיס המשותף לשני הצדדים (ר' יצחק אברבנאל);42
ובעיקר: למרות שאין הלכה כמותו, דבריו נושאים בחובם ערך סגולי והן מגלמים בתוכם פן אחד של האמת הכוללת. שכן האמת היא רבת פנים, היא בעלת אופי פלוראליסטי: "הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלים והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני לומד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן... אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין" (בבלי, חגיגה, ג ע"ב).43
ישאל השואל: כלום יש צורך בסובלנות בתוך מסגרת של תפיסה פלוראליסטית? אם הדעה האחרת אינה נתפסת כדעה כוזבת, היכן ה'סבל' והיכן הזעם? אם גם לאחרים יש חלק במכלול-האמת, מהו המחיר שנדרש מאיתנו על-מנת להשלים עמם? תשובתי לשאלות אלה תהיה: אילו היה הטיעון הפלוראליסטי אמור לתאר מצב חברתי נתון, מצב הרמוני שבו הכל מכירים בערכם של הכל, אכן לא היה עוד מקום לשאת בסבל שבסובלנות.
אך אם הטיעון הפלוראליסטי בא ליצור מציאות חדשה, אם הוא קורא קריאה חינוכית ופוליטית להפנים את נקודת-המבט של הזולת, 'להיכנס לנעליו' ולהכיר את אמיתתו הוא קורא בכך לסובלנות. הוא דורש מאיתנו מאמץ נפשי והכרתי, מודעות חדשה למגבלותינו ולחלקיות של דעתנו, מידה-טובה של ענווה הנושאת את האחר באחרותו ומפנה לו מקום. מה גם אם אנחנו שייכים לקבוצת הרוב, בעלת העוצמה והשליטה וכוח-ההכרעה. במובן זה, הטיעון הפלוראליסטי הוא שמנמק את הסובלנות והוא שמייסד אותה. הוא מגונן על הדעה הדחויה ונותן לה מקום.
לא כל שכן כאשר אנו מדברים במצב ההלכתי, המשפטי, בסיטואציה שבה נדרשת הכרעה חותכת ופסיקה ברורה בכיוון אחד. כאן, הפלוראלזים ודאי איננו מניח שקילות או ניטראליות. אדרבא, "הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו"44 ורק ידה של קבוצה אחת עתידה לגבור ולהכריע את הכף. במצב זה, הקריאה "אלו ואלו" היא גם קריאה להכרה ולהוקרה הדדית, למרות המתיחות, להימנעות מדריסה של הזולת ודעתו הדחויה.45 היא משקפת למעשה את דרכה המיוחדת של המסורת המשפטית היהודית שביקשה לשמר בתוכה את הדעות החלוקות, למרות ההכרעה, להשאיר אופציות פתוחות גם לדעת המיעוט, למרות הסגירה:46
"ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין [בעתיד] את דברי היחיד - ויסמוך עליו" (משנה, עדיות א:ה).
|
|
|
|
