|
|
 |
 |
|
|
|
בין פלורליזם לפטרנאליזם
מאת: אביעזר רביצקי
דעות וסובלנות (המשך)
אולם במקרים רבים אחרים, הפלוראליות הזו נתפסה כגורם בונה ומשכלל דווקא ונדרשה לשבח: "כמו שטבע היצירה עושה עוד היום, שפני כל האדם משונות זו מזו, כך שיש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם , זו משונה מזו",11 כך נימק ר' חיים בר' בצלאל (אחי המהר"ל, המאה השש-עשרה) את התנגדותו העקרונית לקודיפיקאציה של ההלכה. כלומר, לעומת החשש הקודם - פן תעשה התורה האחת לכמה תורות, עולה כאן החשש ההפוך - פן תעשה התורה השלמה, האין-סופית, לתורה חתוכה וסופית.
או, כפי שחידש אחר-כך ר' שלמה אידלס(מהרש"א, המאה השבע-עשרה) על ברכת 'חכם הרזים' שבתלמוד ("'ברוך חכם הרזים', שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה") - "יש בהן [בישראל] ששים רבוא דעות מחולקין, והוא כלל כל הדעות, שעל-כן נתנה התורה לששים רבוא במדבר, להיות התורה כלולה מכל דעה וחכמה ואין להוסיף עליה".12
פרצופיהן/דעותיהן השונים של הבריות קיבלו כאן, אפוא, ערך חיובי עצמאי, פנימי.13 מצד אחד, הם משקפים את טבעה של היצירה, את יחידיותו הנבדלת של כל פרט בפני עצמו, ומצד שני, הם משקפים גם את טבעה של ההתגלות, את הכוללות והמלאות של האמת האלוהית שאיננה ניתנת למיצוי בשום פרט בפני עצמו. "וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר הוא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות, ומי שמשוטט בים התלמוד יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה" (ערוך השולחן).14
האמנם תחזור מסורת זו ותתפרש מחדש גם בזיקה ישירה לשאלת הסובלנות החברתית-הפוליטית (עוד לפני השימוש שיעשה בה בית המשפט הישראלי), בזיקה ישירה לשאלת הרדיפה החברתית והאלימות הפוליטית? כלומר, האם תחזור ותידון לא רק בהקשר המסורתי של ה'פרצוף' האישי מול ה'פרצוף' האישי - של דעת היחיד מול דעת היחיד - אלא גם ביחס לחברה המאורגנת וכוח-המחץ שלה אל-מול היחיד ועולמו?
אבקש להצביע על דוגמא אחת מובהקת כזו. בשנות השבעים של המאה הקודמת שירטט אחד ממורי ההוראה הגדולים בישראל, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) מוולוז'ין, דמות מיתולוגית, מאיימת, של חברה אנושית הומוגנית, עריצה ודורסנית, השואפת למחות מפניהם של בניה כל תו-היכר פרטי ולחנוק באיבה כל סטייה אפשרית מדרך-המלך הקיבוצית.
הנצי"ב הדגיש בעיקר את הדיכוי האלים שחברה זו מדכאת בקירבה את חופש המחשבה והדיבור: "באשר אין דעות בני-אדם שוים, חששו שלא יצאו בני-אדם מדעה זו [המוסכמת] ויהיו במחשבה אחרת", ולכן "החליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם"!15 בתור ערובה לשמירתה של הקולקטיביות הרעיונית, הקהילה הזו גם שוללת מאזרחיה את חופש התנועה והמגורים - "היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם" - ואינה מתירה לאיש להתרחק מטווח הבקרה של השלטון המרכזי. אופייה הטוטליטארי של החברה הזו מתגלם יותר-מכל במגדל פיקוח ענק הניצב בטבורה של עיר, וכל היושב במרומי המגדל עינו פקוחה "לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם".
משם, מן המגדל, נשלחים לכל עבר "אנשים משגיחים וממונים" המבטיחים את האחידות ואת הריכוזיות, ותחת פיקודם עומדים "שרי צבא, לענוש את העובר" ולהשליכו לכבשן אש.
הנצי"ב מוולוז'ין לא אמר את דברו על שנת '1984' או על דגם אפוקאליפטי אחר. (אף כי "מיניסטריון האמת" בספרו של ג'ורג' אורוול, כמו גם "משטרת המחשבות", "פושעי המחשבה" ומוטיבים אחרים בספרו, הולמים יפה את דברי הנצי"ב). הוא, הנצי"ב, לא עסק בדגם אפוקאליפטי, אלא בדגם המיתי של מגדל בבל ודור הפלגה. בהתאמה לכך, הוא גם לא קרא תיגר על אידיאולוגיה רודנית מסוימת אלא על סכנתה של השאיפה האחידנית באשר- היא :
'ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים' - לא משום [תוכן] הדברים [שדיברו] התעורר הקב"ה [כנגדם], כי אם בשביל שהיו אחדים, יהיו מה שיהיו... היו 'דברים אחדים' שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם.16
גם בהקשרים אחרים ניכרת חרדתו של הנצי"ב מפני כל התאגדות הומוגנית קיצונית - פן זו תגרור אחריה חרמות ורדיפות. גם אנשי בית שני, כתב המחבר במקום אחר, "חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורוס, ובאו ע"י זה לשפיכות דמים".17 (בנימוק דומה, נימק הנצי"ב גם את התנגדותו החריפה להקמתן של קהילות חרדיות נפרדות).18 אולם נראה, שדבריו על החטא הטיפולוגי של בני דור-הפלגה הרחיקו לכת יותר מזה. שכן כאן אין מדובר עוד רק בטיעון שלילי - בגנות הרדיפה הנובעת מאי-סובלנות (ג'ון לוק), אלא גם בטיעון חיובי - בזכות הריבוי באשר-הוא- ריבוי (ג'ון סטיוארט מיל). החטא מייצג מרידה אלימה נגד טבע היצירה (נגד גיוון ה'דעות' - ההשקפות), ואילו העונש - ההפצה על-פני כל הארץ - נועד להשיב את טבע היצירה על כנו. "וברוך חכם הרזים יתברך-שמו, שאין הדעות שוות", כתב הנצי"ב פעמים אחדות גם בתשובותיו ההלכתיות.19
לסובלנות וסנגוריה : "הדעות שאינן שוות", האמורות במדרש ובתלמוד, נטענו במרוצת הדורות במשמעויות שונות ומתחדשות. בתחילת דרכן היו תכונות אופי ומזגים אישיים, והתפשטו במהרה אל תחום המידות הטובות והמגונות, הן קנו להן מקום של קבע בשדה הסברות, הרעיונות וההשקפות, עד שנקשרו במישרין גם בשאלת הסובלנות החברתית והאלימות הפוליטית.
והנה, זהו בדיוק מקומה של התמורה השנייה שהוזכרה למעלה: המעבר שהתרחש במקורות ישראל, מסבלו ומשאו של הסבלן (patient) אל סבלו ומשאו של הסובלן (tolerant). שהרי ה'סבלנות', כמו ה'דעה', ואף יותר ממנה, גם היא נקשרה תחילה במזג האישי ובתחומה של המידה הטובה. היא ציינה במקורה סגולה טובה של איפוק ואורך-רוח כלפי הבריות ושגיונותיהן ("אזהרה לדיין שיסבול את הציבור").20 וגם הלכה ונתפרשה כסגולה טובה של ענווה אישית ומיעוט-עצמי ("והאיש משה ענו מאוד - פירוש רש"י: "סבלן";21 "נוחין ועלובין היו" - פירוש רש"י: "סבלנין").22 לעומת זאת, המושג המערבי המודרני של ה'סובלנות' נתפס ביסודו כעיקרון מדריך בשדה החברתי והפוליטי דווקא - הוא מייצג את הנכונות להתיר בקרב הקהילה השקפות מגוונות וצורות-חיים שונות ומשונות, גם אם הן מוטעות וגם אם הן רעות בעיניהם של האחרים/הרבים/השליטים. וכאמור, בהוראה אחרונה זו נעשה שימוש במושג זה בבית המשפט הישראלי.
כידוע, המונח 'סובלנות' בהוראה אחרונה זו הוא חידוש מודרני בשפה העברית. אולם מוצאה האטימולוגי של ה'סובלנות' מן ה'סבלנות'23 לא חדל לתת בה את רישומו: היא הוסיפה גם עתה לקיים את זיקתה הראשונית אל תחומה של המידה הטובה24 (ולא רק אל שדה התאוריה החברתית)25 - אל האיזון האישי וההתגברות-העצמית והנכונות לשאת את האחר. כפי שאנו נתבעים לעיתים להתרומם מעל רצוננו ותשוקותינו, כן אנו נתבעים לעתים להתרומם גם מעל דעותינו ואמונותינו. אכן, בוויכוח הפילוסופי הניטש בזמננו - האם הסובלנות היא סגולה טובה אישית או רק חובתה של החברה26 - הצלילים העולים מן השפה העברית מצדדים בגישה הראשונה, המרחיבה: הם מעניקים ל'סובלנות' גוון אתי בנוסף לגוון הפוליטי.
|
|
|
|
