|
|
 |
 |
|
|
|
בין פלורליזם לפטרנאליזם
מאת: אביעזר רביצקי
במאמר זה אבקש להתחקות אחרי תגובותיה האפשריות של המסורת היהודית לדורותיה, כלפי כמה משאלות-היסוד העולות מן הדיון הפילוסופי המודרני במושג הסובלנות. אפתח בגלגולם של המונחים העבריים הנוגעים לענייננו, אעבור לטיעונים המדברים בשבחה של הסובלנות כמידה טובה וכעיקרון חברתי, ולאחר-מכן ארחיב את הדיבור בשאלת היחס בין פלוראליזם, פטרנאליזם וסובלנות.
ברקע הדברים תעמוד כמובן בעיית העימות בין האוטונומיה של היחיד לבין הסמכות הקהילתית והתביעה הדתית.
דעות וסובלנות
בשנת תשמ"ד, ערב הבחירות לכנסת האחת-עשרה, פסלה ועדת הבחירות המרכזית במדינת-ישראל את השתתפותן בבחירות של שתי רשימות פוליטיות, בנימוק, שעקרונותיהן ומטרותיהן של רשימות אלה סותרים את יסודותיה של מגילת-העצמאות ואת אופייה הדמוקטי של המדינה. נציגיהן של שתי הרשימות ערערו על ההחלטה בפני בית המשפט העליון. בית המשפט, שדחה את ערעורן , הקפיד להדגיש בפסיקתו את דבקותו העקרונית ביסודות של חופש-הדעות, חירות-הביטוי והסובלנות החברתית, וגם שקד לתמוך את היסודות האלה במסורת ישראל לדורותיה.
לדוגמא, בתור ביטוי ממצה לרעיון של חופש-הדעות ציטט בית המשפט (מפי השופט מנחם אלון) את הכלל שטבעו חכמים לעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל - "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן"1 - ו"מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו" (פירוש רש"י: "סבלנין"!).2 כמו כן, בתור ביטוי מאלף להערכה שהעריכו חכמים את הסובלנות (כלפי דעות) כעקרון שלטוני רצוי, ציטט פסק הדין את לשון המדרש:
כשם שאין פרצופיהן שוין זה לזה, כך אין דעתן שוה זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו... שכן משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתתו ואומר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומה זו לזו. כשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו.3
"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל" - סיכם בית המשפט - "שיהיו סובלים כל אחד ואחד , כל קבוצה וקבוצה, לפי דעתם ולפי השקפת עולמם. וזהו סודן הגדול של הסובלנות ושל ההקשבה לזולת... שהכרחיים הם למשטר תקין ונאור".4
זוהי דוגמא נאה לכוחו היוצר של מדרש חדש על מקורות ישראל, העושה את המקור הקדמון כמין חומר לצורך ההתמודדות עם בעייתיות מודרנית. ואכן, שימוש זה בלשונו של המדרש הקדמון לא היה מתאפשר אילולא נתחוללו שתי תמורות חשובות בהוראתם המקורית של המונחים ששימשו בלשון המדרש. ראשית, המעבר ההדרגתי שהתרחש במרוצת-הדורות מן ה'דעות' האמורות (ש"אינן שוות זו לזו"), במובן של תכונות אופי ומזגים אישיים,5 אל 'דעות' במובן של השקפות או סברות אישיות. שנית, המעבר שהתרחש זה-מקרוב בשיח היהודי, מן הסבלנות בתורת מידה טובה של הסובלות בתורת עיקרון פוליטי.
אפתח בתמורה הראשונה, המדרש המקורי, בדברו על גיוון-ה'דעות' שניטע בטבע היצירה ("כשם שאין פרצופיהן שוין זה לזה כן אין דעתן שוה זה לזה". השווה: "הרואה אוכלוסין מברך: 'ברוך חכם הרזים', שאין פרצופותיהן דומות זו לזו ואין דעותיהם דומות זו לזו"), התייחס ככל-הנראה לתכונות-אופי, לסגנוני-חיים וטיפוסי-אישיות, לא להשקפות ואמונות. כפי שלמדנו גם במקום אחר: "כשם שיש דעות במאכל ומשתה כך יש דעות בנשים",6 היינו, דרגות שונות של רגישות וקפדנות וקנאות. והרי בדומה בדומה לכך גרס, לימים, גם הרמב"ם, בפתיחתו המפורסמת להלכות דעות: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר.
יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו…ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר, ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא בעל לב טהור מאוד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים וכו' ".7 הרמב"ם שימר, איפוא, את מובנן המקורי של ה'דעות' (ה"משונות זו מזו") בתור תכונות ומזגים אישיים, אך הוא הוסיף ומזג בהן גם נופך מובהק של הערכה מוסרית: ה'דעות' בתור מידות טובות או מגונות.
והנה, ריבוי ה'דעות' הנדון התפרש בעיני חכמי-הדורות גם כריבוי מבורך של סברות והשקפות, של רעיונות ואמונות.8 הדברים הללו אמורים תחילה בתחומה של החשיבה ההלכתית. לאמור: כשם שפרצופיהם שונים זה מזה, מטבע-ברייתם, כן סברותיהם ההלכתיות שונות זו מזו מטבע ברייתם. עובדת המחלוקת נעוצה אפוא בשורשו הפסיכולוגי - או אפילו האונטולוגי - של האדם.
היא משקפת נותן אובייקטיבי של המציאות האנושית.9
כמובן, יש שריבוי-הדעות הזה שבטבע-היצירה, נדון דווקא בהקשר שלילי, היינו, מצד האיום הפונטנציאלי שגלום בו כלפי הסמכות הדתית המרכזית והמלכדת: "לפי שדעות בני אדם חלוקים זה מזה, לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים", כתב בעל ספר-החינוך (במאה הארבע-עשרה?), ולפיכך יש להתריע פן "ירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות ותעשה התורה ככמה תורות".
אדרבא, טען המחבר, נוכח סכנת הפיצול והארכיזם ההלכתי, "טוב לסבול טעות אחד" מפיהם של חכמי ישראל ובלבד ש"לא יעשה כל אחד ואחד כפי דעתו" ויקעקע בכך את בסיס הסמכות ההלכתית המאחדת.10
|
|
|
|
