|
|
 |
 |
|
שבת חתן
בשבת שלפני החתונה עולה החתן לתורה בבית הכנסת. מנהג זה מבוסס על מסורת עתיקה המיוחסת לשלמה המלך, שבנה ליד בית המקדש לשכה בה ישבו החתנים בשבת שלפני החתונה, וקיבלו את פניהם של חברים ובני משפחה שבאו לאחל.
בימי הביניים באירופה, השבת נחגגה לאחר החתונה, ופרשה נוספת מהתורה (בראשית כ"ד, א-ז) נקראה לכבודו. גם ההפטרה הרגילה הוחלפה בקטע מתוך ישעיהו (סא', י' - סב', ה)
החתונה
בימי הביניים, היו קהילות מסוימות, שכיבדו את החתן במניין שחרית אצלו בבית. בקהילה הספרדית, החגיגות התחילו בערב שקדם ליום החתונה. חברי החתן סעדו איתו בביתו, ואילו חברות הכלה בילו איתה בביתה.
החתן והכלה נוהגים לצום ביום החתונה. מקור המנהג במאה ה-16,על בסיס הטענה התלמודית שחטאי הזוג הטרי נמחלים ביום חתונתם. (תלמוד ירושלמי, ביכורים ג')
בתולתא שפירתא
בתקופת התלמוד, נהגו להשיא את הבתולות בימי רביעי ואת האלמנות בימי חמישי. הסיבה לכך היא שבית הדין היה מתכנס בימי שני וחמישי, וכך, אם יגלה הבעל שאשתו הטרייה אינה בתולה, יוכלו כבר למחרת לגשת לבית הדין ולהתגרש. ההנהגה הדתית תבעה בקנאות את בתולי הכלה, ודרשה הוכחות לכך לאחר ליל הכלולות. והיה אם הוכח שהיא איננה בתולה, היא אסורה על בעלה. אם הפרת בתוליה נכפתה עליה (אונס), תהיה אסורה לבעלה רק אם הוא כהן.
הצורך בפסיקה רבנית פחת בשלהי ימי הביניים כאשר טקסי הקידושין והנישואין אוחדו, שכן אם הייתה בגידה, הדבר התרחש לפני האירוסין, ואז יש מקום להתגרש או לתבוע כסף, אך לא היה זה בגדר "בעילת ארוסה". כתוצאה מכך, הימים התלמודיים שנקבעו לחתונות כבר לא היו רלוונטיים, והמסורת הייתה לחגוג בימי שישי, כי אז אנשים פנויים יותר.
במאה התשיעית, עלתה שוב שאלת בתולי הכלה, ונתנה השראה לברכה מיוחדת שאמר החתן בליל החתונה, בה הוא מודה על כך שנחסכה צרה מכלתו, והיא הצליחה לשמור על צניעותה. הרקע הוא, כמובן, הפרעות הקשות שהיו באותה עת בקהילות היהודיות. הברכה לא נאמרת היום.
|
|
|
