|
|
 |
 |
|
שבעה ומנהגי אבלות
תקופת ההתאבלות הראשונהנמשכת שבעה ימים. אבל פרק הזמן של שבעה ימים נזכר בתקופה המקראית פעם אחת בלבד: יוסף עשה ליעקב אביו "אבל שבעת ימים" (בראשית נ' י). בספרים החיצוניים, מסופר שהתאבלו על יהודית שבעה ימים (יהודית, פרק טז', כ"ד).
רבי לוי קושר את עניין
שלושת ימי האבל הראשונים לשלושת הימים שהנשמה חגה סביב לגוף ורוצה לחזור אליו, ורב חסדא מוצא הסבר דומה ביחס לשבעה: "נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה" (שבת קנב', ע"א).
איסורים בתקופת ה"שבעה": רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה, תספורת, תגלחת, נטילת ציפורניים, כביסה, גיהוץ ונעילת סנדל, עשיית מלאכה ומסחר, תלמוד תורה, שאילת שלום וסעודת רעים.
חיובים: קריעה וחליצת כתף, עטיפת הראש ועיטוי על שפם, כפיית המיטה.
השתתפות נשים בלוויות
לפי התלמודים, הבבלי (סנהדרין כ' ע"א) והירושלמי (סנהדרין ב':ד', כ' ע"ב) מותר לנשים לצאת לבית הקברות. אך על סמך ספר הזוהר פסק ר' יוסף קארו בשולחן ערוך יורה דעה סימן שנ"ט כי ראוי למנוע מנשים לצאת לבית הקברות מכיוון שהדבר גורם רעה לעולם.
ר' אברהם אליעזר הירשאוויץ טוען שהסיבה האמיתית לכך שנשים אינן משתתפות בלוויות היא "משום שבעת ההספד והקבורה באים אנשים ונשים בערבוביה וזה דוחק את זה ויש לחוש להרהור במחשבות אסורות במקום הראוי להרהר בתשובה" (ספר אוצר כל מנהגי ישורון, סימן ע"ג, סעיף ה'). לפי דעתו הזוהר המציא את הטעם הזה על הבאת רעה לעולם כדי להפחיד אנשים ובכך להבטיח ציות לפסיקה. אך לפי רוב הפוסקים אין חשש להרהור עבירה בשעת אבילות. גם ספר הזוהר עצמו אינו אוסר על נשים להשתתף בלוויות אלא מזהיר בלבד. ובכל מקרה, אפילו אם דבריו של הזוהר סותרים את דברי התלמודים, בדרך כלל הלכה נפסקת על סמך התלמודים ולא על סמך ספר הזוהר.
יחד עם זאת יש מקורות רבים ותקדימים מגוונים המעידים על כך שנשים השתתפו בלוויות (למשל, בבלי מועד קטן כ"ד ע"א-ע"ב, קידושין פ' ע"ב,שמחות ג':ב', ברכות נ"א ע"א). במקרא ובמשנה הן מוזכרות כמקוננות "מקצועיות". אף על פי שנתקבלו מנהגים רבים האוסרים על נשים להשתתף בלוויות, הרי שבסופו של דבר אלו הם מנהגים ולא מצוות או חיובים.
קדיש יתום
הקדיש נאמר גם על ידי מי שלא מתאבל באופן רשמי, וגם אם יש לו הורים חיים. אין סיבה הלכתית לאסור על נשים לאמר קדיש, ואם מטרת הקדיש היא שבח ה' ברבים, נשים אפילו חייבות בו מדאורייתא. הפוסק הנודע, ר' יאיר בכרך מוורמייזה התיר, כבר במאה ה-17, אמירת קדיש של בת על אביה, משום שאין ראיה בהלכה הסותרת או מונעת אמירת קדיש על ידי אשה. "יש סברא דגם בת יש תועלת ונחת רוח לנפש [הנפטר] כי זרעו היא". הרב יעקב ריישר פסק כי לבת מותר להגיד קדיש כאשר המניין מתקיים בבית המשפחה, אך לא בבית הכנסת
יש פוסקים הקושרים בין אמירת קדיש יתום לבין מצוות כיבוד אב ואם, מצווה שמוטלת על גברים ועל נשים כאחד.
|
|
|
