|
|
 |
 |
|
מות תינוקות
"כל ששהה באדם שלושים יום אינו נפל" (יבמות לו' ע"ב, נידה מד' ע"ב) תינוקות שנפטרים לפני שמלאו להם שלושים יום, אינם יוצאים בקהל מלווים, אלא נושאים אותם בחיק ודי בשלושה מלווים (שמחות, ג' ב'). על תינוקות לא יושבים שבעה ואין טקסים ציבוריים.
מבן שלושים יום ועד גיל שנה מוציאים אותו "באנשים ונשים בגלוסקמא ואגפיים" (ארון קבורה קטן ששימש לקבורת עצמות מלוקטות). מגיל שלוש ואילך יוצא במיטה.
חברה קדישא
מופיעים לראשונה בימי הביניים, ולקחו על עצמם חלק מחובות ההכנה לקבורה.
הוצאה, לוויה וקבורה
המסורת היהודית מחייבת קבורה ביום המוות (סנהדרין מ"ד ע"א), משום שקבורה מושהית מבזה, לכאורה, את המת ומזהמת את הסביבה (הדבר היה נכון לאקלים החם והלח של ארץ ישראל). אין להשאיר את המת ללא השגחה.
רבן גמליאל הנהיג שוויון בבגדי המת, כדי למנוע בזבוז ובושה. "בראשונה היו מוציאים עשירים בדרגש ועניים בכליבה והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל מוציאין בכליבה מפני כבודן של עניים" (בבלי, מועד קטן כז'). אין נושאים את המת בארון לבית הקברות, כביטוי ההדרגה במעבר מעולם החיים אל עולם המתים. יש להוציא את המת מהבית במיטה פתוחה, ולהניח אותו בארון סגור (אם קוברים בארון) רק סמוך להטמנתו בקבר.
מבן עשרים ועד בן שלושים , יוצא כחתן. מבן שלושים ועד בן ארבעים, יוצא כאח. מבן ארבעים עד בן חמישים יוצא כאב. רבי שמעון אומר: מבן שלושים ועד בן ארבעים, אם יש לו בנים או לבן גילו בנים- יוצא כאב, ואם לאו- יוצא כאח. מבן ארבעים ועד בן חמישים, אם יש לו בני בנים או לבן גילו בני בנים- יוצא כאב. ואם לאו, יוצא כאח". (שמחות ג' ז')
את המיטה מוציאים "נושאי המיטה" (משנה ברכות ג' א') או "סובלי המיטה" או ה"כתפים". נושאי המיטה חולצים את סנדליהם בלוויה, וקרובי המת חולצים רק בשובם מן הקבורה. איסור נעילת הסנדל הוא מנהג אבלות, וגם הכתפיים נוהגים כך מפני כבוד המת.
חכמים תיקנו חובה להשתתף בלווית המת, זו מצווה של גמילות חסד, מהדברים ש"אין להם שיעור". גם אבל רשאי לצאת ללוות מת אחר. המנהג היה ללוות את המת ברחובות העיר, וגברים ונשים מלווים את המת, עם הבדל בין מנהג גליל למנהג יהודה: בגליל-האנשים לפני המיטה והנשים אחר המיטה. ביהודה-אנשים אחר המיטה, ונשים לפני המיטה. בכל אופן, יש הקפדה שלא ייוצר מגע בין המינים.
|
|
|
